הקטלוג הוירטואלי של הספריה במכללה האקדמית גורדון.

יפורה של גרוסמן שעסקה בזמן השואה בקישור בין ארגוני המרי ובהברחת נשק ומזון לגיטאות מזרח אירופה.

3

חייקה גרוסמן,חברת תנועת "השומר הצעיר"

והמחתרת היהודית בגטו ביאליסטוק

 מאתר "בית לוחמי הגטאות "

 

חייקה גרוסמן (Haika Grosman) נולדה בעיר ביאליסטוק בפולין ב-20 בנובמבר 1919, בת לנחום, בעל מפעל. ביתה היה ספוג תרבות יהודית חילונית, והשפות המדוברות בבית היו עברית ויידיש. בהיותה בת 9, בשנת, 1928, הצטרפה לתנועת הנוער "השומר הצעיר", תנועת נוער יהודית סוציאליסטית, בה היא גיבשה את תודעתה הפוליטית השמאלית. חייקה למדה בבתי-ספר עבריים ואת לימודיה בתיכון "הגימנסיה העברית" סיימה בשנת 1937, קצת יותר משנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. חייקה, שהייתה באותה תקופה כבר חברת הנהלת "השומר הצעיר" בפולין, התקבלה ללימודים באוניברסיטה העברית בירושלים, ואף הצליחה לקבל היתר עלייה מהמנדט הבריטי בארץ-ישראל. למרות זאת, היא נשלחה בפקודת התנועה לעיר בריסק (שהיום שייכת לבלרוס) כדי לרכז שם את פעילות התנועה, ושם היא שהתה שנה.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עברה לעיר וילנה, בירת ליטא, בכדי לרכז שם את פעילות התנועות החלוציות במחתרת ביחד עם אבא קובנר, אדק בורקס, מרדכי רוזמן, פנחס שטרן ומשה בלוש. עד ראשית 1941 עלו כל אלו לארץ, וחייקה נשארה בתפקידה לבד. חייקה הייתה בעלת מראה פולני ולכן יכלה, בקלות יחסית, להסתובב חופשי ולקשר בין שאר חברי המחתרת. חברת מחתרת פולנית-קתולית סיפקה לה תעודת-לידה מזויפת על שם "הלינה וורנוויץ", שם בדיוני שניתן לה ע"י מרדכי טננבוים, מהארגון הציוני "החלוץ", שכינויו המחתרתי היה "תמרוף".

4

תעודת לידה מזויפת של חייקה גרוסמןנלקחה מאתר "בית לוחמי הגטאות "

לאחר פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות בשנת 1941, שהייתה מלווה ברצח של 3000 יהודים בביאליסטוק, חייקה עברה לביאליסטוק בכדי לרכז שם את פעילות המחתרת היהודית בגטו והיא היוותה חלק מהתא "האנטי-פשיסטי בביאליסטוק". חייקה הסתובבה בין גטאות אירופה, מתחזה לפולניה, ובין השאר ביקרה בגטאות ורשה, צ'נסטוחוב, לובלין וגרודנו. תפקידה היה קישור בין ארגוני המרי בגיטאות השונים והברחת נשק ומזון אל תוך הגיטאות. כמו כן, חייקה סייעה לפרטיזנים הלא-יהודים בסביבות ביאליסטוק. היא עשתה זאת בשיתוף עם עוד פרטיזניות יהודיות שהתחזו לפולניות: מרילה רוזייצקה, ליזה צ'אפניק, חסיה בילצקי-בורנשטיין, אנה רוד וברוניה ויניצקי-קליבנסקי.

בפברואר 1943 החלו הנאצים בחיסול גטו ביאליסטוק והעברת היהודים שבו למחנה ההשמדה טרבלינקה. באותה עת לא היו כמעט כלי-נשק בגטו, בו ישבו כ-81,000 יהודים, ולכן הוחלט ע"י המחתרת היהודית לדחות את המרד. ב-16 לאוגוסט אותה שנה כיתרו הנאצים את הגטו בכדי לבצע בו אקציה סופית. כעת, לאחר שכבר היו בידי המורדים כלי-נשק שהוכנו בבית-מלאכה מחתרתי, המורדים, אשר חייקה הייתה אחת ממנהיגיהם ביחד עם מרדכי טננבויים, דניאל מושקוביץ ואחרים, השיבו אש. התוכנית של המורדים הייתה למשוך את המוני היהודים בגטו אחריהם, אבל הנאצים הצליחו לנתק את המורדים משאר היהודים וכך למרד לא היה סיכוי מתחילתו. למרות זאת, המורדים הובילו מאבק עיקש, שנמשך חמישה ימים שלמים, בהם נהרגו כמעט כל המורדים וביניהם טננבויים ומושקוביץ. שארית היהודים שנשארו בגטו הובלו לתאי הגזים בטרבלינקה וקומץ מורדים, הצליחו לברוח ליערות ולהצטרף אל הפרטיזנים. גטו ביאליסטוק חוסל. חייקה לעומת זאת, לאחר המרד, ברחה דווקא לרובע הארי של ביאליסטוק שם היא ניסתה לארגן מקומות מחבוא לנמלטים מהגטו וביצירת קשר עם קבוצת הפרטיזנים היהודים ביערות שבסביבות העיר. עד אוגוסט שנת 1944 פעלה חייקה בביאליסטוק וביחד עם ארבעת הנשים האחרות בעלות תעודות הלידה הפולניות, עסקה בקשר עם מטה הבריגדה הפרטיזנית הסובייטית. כמו כן, חייקה עסקה בהקמת תא מחתרתי של גרמנים אנטי-נאצים שסיפקו נשק ליהודים הלוחמים ולבריגדה הפרטיזנית הסובייטית. לאחר שחרורה של ביאליסטוק, חייקה הוכתרה בצלב גרונוולד – עיטור הגבורה הגבוה ביותר של פולין.

לאחר המלחמה שימשה חייקה כנציגה של התנועות החלוציות בוועד היהודי המרכזי של ווארשה – הנציגות הרשמית של יהודי פולין במוסדות הציוניים. בשנת 1946 חייקה הייתה חברה במשלחת מפ"ם לקונגרס הציוני העולמי. במאי 1948, תחילת מלחמת העצמאות, עלתה חייקה לישראל והתיישבה בקיבוץ עברון ושם גם נישאה למאיר אורקין, חבר נעוריה מתקופת "השומר הצעיר" שעלה לארץ כבר ב-1936. בשנת 1950 הוציאה חייקה את הביוגרפיה שלה "אנשי המחתרת". חייקה כיהנה במשך השנים בתפקידים שונים במפלגת מפ"ם; בין היתר היא הייתה יו"ר המועצה האזורית געתון, מזכירת המפלגה, חברת-כנסת ועוד. את עיקר מרצה היא השקיעה בטיפול בנושאים של מעמד האישה, זכויות ילדים וזכויות סוציאליות. בשנת 1993, חייקה הדליקה משואה בטקס יום-העצמאות, במסיבה שנערכה לכבוד מדליקי המשואות, מעדה חייקה במדרגות ואיבדה את הכרתה למשך שלוש שנים. ב-26 במאי 1996 היא נפטרה. בת 76 הייתה במותה.

 

מאמר זה הוא חלק מסדרת מאמרים שכתבתי בעבר לאתר "ההתנגדות היהודית בשואה"

חשוב מאוד, הספריה עדין סגורה מ2011.

קישור  —  פורסם: אוגוסט 1, 2014 ב-ספרנות

"אגרופים" ו"קפה" במילנו באתר "צומת ספרים".

2

הספר מתבסס על עבודת הדוקטורט שלו, שנמשכה כארבע שנים, והעיבוד לספר – כשנה נוספת. הגפני: "הפקת הספר נבעה מהרצון להנחיל לדורות הבאים משהו משמעותי. הספר הוא מדעי, אך הוא מכיל סממנים של הנאה  לכל מי שאוהב היסטוריה ומציאות אחרת".

"אגרופים" ו"קפה" במילנו באתר "כדאי לדעת".

 

 

בתי קפה ובהם תעסוקה מיוחדת לבני האצולה באיטליה, אבל לא מה שחשבתם. כך צמחה "אסכולת מילאנו" שהשפיעה על דמותה של אירופה.

"אגרופים" ו"קפה" במילנו באתר של ערוץ 7.

 

"אגרופים" ו"קפה" במילנו באתר אקדמי – אתר החדשות של האקדמיה בישראל.

"אגרופים" ו"קפה" במילנו באתר "סימניה".

900

"אגרופים" ו"קפה" במילנו מתוך אתר "נוריתה".

"המסרים המופיעים בספר הם רבים. החשוב שבהם הוא, כי העולם המודרני החל את עיצובו כבר במחצית השנייה של המאה ה-18. לא היו אז אמצעי תקשורת מהירים ומשוכללים כבימינו, אך התקשורת בהחלט פעלה – הן במישור הלאומי והן במישור העולמי. ספרים, כתבי עת, חלופת מכתבים וביקורים הדדיים היו אז האמצעים העיקריים.

אני רואה את עצמי כהיסטוריון של התרבות האירופית. עובדה זאת משתלבת היטב עם המקצוע שלי – ספרן ומידען. אני מנהל את הספריה במכללה האקדמית גורדון בחיפה ונחשף לחומרים המעניינים אותי. בנוסף לכך אני אוהב ללמד את רזי ההיסטוריה, הספר, הספריה ועולם המידע באקדמיה. בצעירותי הסקרנות הובילה אותי לסיורים רבים בעולם. שימשתי שנים רבות כקצין קישור לאו"ם בשירות המילואים והייתי מרותק מהמפגשים עם תרבויות שונות (גאנה, אירלנד, איי פיג'י ואחרות). אני מתכוון להתחיל לכתוב ספר נוסף אשר יעסוק בחקר ההיסטוריוגרפיה במדינות איטליה במאה ה-18. הספר שלאחר מכן ייקרא 'האמת על ג'קומו קאזאנובה'," מסכם ד"ר שחף הגפני.

"אגרופים" ו"קפה" במילנו מתוך אתר "אוריון".

הספר "אגרופים" ו"קפה" במילנו עוסק בקבוצה קטנה של בני אצולה צעירים אשר התאספו בארמון וארי במרכז מילנו והקימו את אחת האקדמיות המרתקות והססגוניות ביותר באירופה במחצית השניה של המאה ה-18 – "אקדמית האגרופים". העשרה, ובראשם פייטרו וארי "המנהיג" וצ'זרה בקאריה, הורישו לנו היסטוריה תרבותית מפוארת – כתב-עת משלהם בשם 'Il Caffe'", ספרים רבים ורעיונות פילוסופיים ופרקטיים כאחת – ביטול עונש המוות, צמצום במיסוי, איחוד מכסים, מוסדות אוטונומיים (לומברדיה היתה אז שטח חסות של הקיסרים ההבסבורגיים מריה תרזה, ליאופולד ה-2 ויוסף ה-2), כבישים וגשרים, בתי חולים ווטרינריה, מידות ומשקלות אחידים, ערך המטבע ובתי מיטבוע, רפורמות חקלאיות ומסחריות ועוד כהנה וכהנה. בני החבורה עסקו גם בפרקטיקום – בשנות ה-40 וה-50 לחייהם חלקם היו לשרים, לשגרירים ולפקידים בכירים.
ברם, בני "אקדמיית האגרופים", או כלשונו של וולטר הגדול בני "אסכולת מילנו", עמלו קשות בייצוגה של הקולוניה הלומברדית כהלכה בחצרותיהם של ד'הולבק, הלווטיוס, דיוויד יום ובסלונים הספרותיים המפוארים דאז. הם היו לאורחים מבוקשים ונערצים לא רק בפריז ובלונדון אלא גם באדינבורו, בנפולי, בפירנציה, בוינה, בפילדלפיה, במדריד, בברלין, בסנט-פטרסבורג, בוורשה ובקופנהגן.
כושר הכתיבה של האחים וארי, בקאריה, קארלי, פאולו פריזי, ביפי והאחרים היה עצום. "המרחב הציבורי", אם להשתמש במינוח הנודע של יורגן הברמס, סבב סביב מאה-ואחד-עשר ספרים וכרכים עבי-כרס, שלושה כתבי-עת מיוחדים ועשרות אלפי מכתבים ופמפלטים.
"אסכולת מילנו" צמחה על מעוזיה של הנאורות האירופאית ועל האבסולוטיזם הנאור וגוועה על הבריקאדות עקובות הדם והרצח של המהפכה הצרפתית ועל  ערש הדווי של "המשטר הישן".

 

קישור  —  פורסם: אוגוסט 1, 2014 ב-"אגרופים" ו"קפה" במילנו